הורי האסיר יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים.

בית המפשט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.6.2019 (עת"א 8779-05-19, השופט העמית א' יעקב). בית המשפט המחוזי דחה שתי עתירות שהגיש המבקש בדבר מתכונת הביקורים של בני משפחתו בבית הכלא.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

·       העליון אישר ריבית גבוהה מחוק אשראי הוגן

·       תביעות ייצוגיות וקצת על הוצאה לפועל

·       President Isaac Herzog met with the Prime Minister...

·       תביעה ייצוגית ואכיפה אזרחית

·    צו מניעה נגד מכירת מוט היגוי (סטיק) ממטוס 129מתקיפ...

·    מיכאל פן למעצר בית, לא יוסגר בינתיים לארה"ב תיווך ...

·    שדדו את כספם של מתלוננים אשר באו לרכוש מהם מטבעות ...

·    פסילת שופט ועטיית מסכה במרחב הציבורי

המבקש נדון בשנת 2001 לעונש של מאסר עולם לאחר שהורשע ברצח אשתו, וכעת הוא מרצה את עונשו בכלא איילון (להלן: הכלא). עד לפני כשנה נערכו ביקוריהם של בני משפחתו בכלא במתכונת מיוחדת, בחדר נפרד וללא מחיצה, בהתאם להחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 14814/00, סגן הנשיא פ' מרכוס). החלטה זו נתנה מענה לצורך לקיים ביקורים אלה בליווי עובדת סוציאלית, בין היתר לנוכח גילם הצעיר (אז) של ילדי המבקש ומכלול הנסיבות המשפחתיות. מתכונת זו של הביקורים הופסקה על-פי החלטה נוספת של בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.4.2018(תמ"ש 37085-01-16, השופטת א' שמאי-כתב), בהתאם לשינוי הנסיבות שחל בינתיים.

יצוין כבר עתה כי מקורה של הבקשה בקשיים שהתעוררו בכל הנוגע למתכונת הביקור של הורי המבקש כאשר החלו לבקרו בהתאם להסדר החל על כלל האסירים במתחם הביקורים הכללי בכלא (להלן: מתחם הביקורים) ולא בחדר הנפרד, מכוח פקודת נציבות בתי הסוהר 04.42.00 בעניין "סדרי ביקור אצל אסירים".

במהלך הביקור הראשון של בני משפחת המבקש במתחם הביקורים התברר כי זה אינו נגיש לאנשים בעלי מוגבלות, וכי עניין זה יוצר קושי מבחינת הוריו הקשישים של המבקש, הסובלים ממגוון של קשיים ונכויות, ובפרט מבחינת אמו שנעזרת בכיסא גלגלים. בהתאם לכך הורתה סגנית מפקד הכלא כי אחת לחודש, בעת שהוריו של המבקש מבקרים אותו, יתאפשר להם להיכנס למקום בצד שבו יושבים האסירים, שלא בהתאם לנהלים הרגילים המורים על הפרדה בין האסירים לבין בני המשפחה המבקרים אותם (כשביניהם מחיצת זכוכית). כן ניתנו אישורים פרטניים להארכת משך הביקור לשעה.

בין לבין הוחל בעבודות להנגשתו של מתחם הביקורים, וכך ביום 20.3.2019 נמסר למבקש כי בביקור הקרוב יתאפשר רק לאמו לשבת לצדו. בהמשך, בביקור שנערך ביום 2.5.2019 נדרשו כל בני משפחתו של המבקש לשבת בצד המבקרים.

ביום 5.5.2019 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי ובה ביקש להורות למשיב להמשיך ולכבד את ה"הסכם" שנעשה עמו "המאפשר נגישות להוריו הנכים בבואם לבקר אותו בכלא, ולהתאימה למצב בריאותם הירוד והמידרדר". בעקבות זאת, ביום 12.5.2019 הודיעה סגנית מפקד הכלא למבקש כי מאחר שהליך ההנגשה טרם הסתיים, תתאפשר כניסת אמו מצד האסירים, אך כי בסיום התהליך ייערכו הביקורים בהתאם למתכונת הרגילה הקבועה בפקודת הנציבות.

ביום 5.6.3019 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי, ובמהלכו מסרו גורמי המשיב כי הנגשת מתחם הביקורים לאנשים הנעזרים בכיסאות גלגלים תסתיים בתוך 30 ימים. בהתאם לכך דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, אך ציין כי "עד לסיום השיפוץ, ימשיכו הדברים להתנהל כפי שהתנהלו עד היום.

בעקבות בקשות נוספות שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בעניין זה הודיע המשיב ביום 17.6.2019 כי לפנים משורת הדין הוחלט כי עד שיסתיימו העבודות להנגשת המתחם, תותר כניסת שני הוריו של המבקש כך שישבו בצד של האסירים. בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי "בנסיבות העניין, קוימה ההחלטה". בו ביום הוגשה הבקשה דנן למתן רשות ערעור.

בבקשתו שב המבקש על טענתו כי יש להמשיך ולקיים את הסיכום שנערך עמו בנוגע לאופי הביקורים של הוריו הנכים. לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלות עקרוניות החורגות מנסיבותיו ונוגעות להנגשה של המרחב לבעלי מוגבלויות. מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות, מאחר שכול כולה נסבה על נסיבותיו הפרטניות ועל רצונו של המבקש כי תינתן לו הטבה שאינה ניתנת לכלל האסירים. כן צוין כי מאחר שהליך ההנגשה של מתחם הביקורים בכלא מתעכב במספר שבועות לנוכח קשיים הקשורים לקו הביוב של שירותי הנכים, הוריו של המבקש יוכלו לשבת לצדו של המבקש במהלך ביקוריהם בכלא.

דין הבקשה להידחות. במתכונתה הנוכחית הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, וכן אינה מצביעה על כל עיוות דין שנגרם למבקש, שכבר זכה להתחשבות מרבית. בנסיבות אלה, אין מקום להיעתר לה ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"ב 5116/16 מכתבי נ' שרות בתי הסוהר (21.11.2016); רע"ב 3101/18 סעיד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (16.7.2018); רע"ב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (19.8.2018אכן, ברקע הדברים עומד עניין עקרוני: החשיבות הנודעת להנגשת המרחב הציבורי עבור אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, נושא שלא ניתן להגזים בחשיבותו. ניתן להצטער על כך שמתחם הביקורים בכלא שבו מוחזק המבקש לא היה מונגש עד לאחרונה, ולצד זאת להתרשם לטובה מן המאמצים שנעשים בתחום זה בעת הזו. חזקה על המשיב שהליך ההנגשה אכן יסתיים במהרה וייתן מענה לכלל בעלי המוגבלויות שעתידים לבוא בשעריו. מכל מקום, בנקודת הזמן הנוכחית, חרף האצטלה העקרונית שמשווה המבקש לטענותיו, הלכה למעשה הוא עותר לשמר הטבה שאינה דרושה לו עוד, במיוחד לנוכח התחייבות המשיב שלפיה הוריו יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים. אין כל טעם להעדיף את המבקש על פני אסירים אחרים בכל הנוגע למתכונת הביקורים אצלו מן הרגע שניתן מענה לסוגית הנגישות (ראו והשוו: רע"ב 3804/14 שירות בתי הסוהר נ' בן משה. (30.5.2014

נסיים בהבעת תקווה כי המשיב יוסיף לשקוד על הנגשת המתקנים לרווחת האסירים ובני משפחותיהם. בהקשר הנוכחי, יש לדברים חשיבות כפולה: הן מהיבט זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון והן מהיבט הבטחת התנאים המאפשרים ביקורי משפחות בכלא, שהם חשובים כל כך לאסירים ולבני משפחותיהם כאחד.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

גנב 54 מיליון אירו מחברות אוסטריות ויוסגר על ידי ישראל

גנב 54 מיליון אירו מחברות אוסטריות ויוסגר על ידי ישראל

"מעשי המרמה נעשו באופן נשנה, שיטתי ובהיקף מרשים", בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות, במ"ת 68461-02-19) בגדרן נקבע כי יש לעצור את העורר עד תום הליכי ההסגרה נגדו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 10.2.2019 הגישה ממשלת אוסטריה בקשה לממשלת ישראל להסגיר לידיה את העורר ברוך דוד סופר לשם העמדתו לדין באוסטריה. מעתירת ההסגרה עולה לכאורה כי העורר עבר עבירות מרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, במהלך השנים 2017-2015. על-פי הנטען, אלמונים, שהתחזו למנהלי חברות אוסטריות גדולות או גורמים מטעמם, פנו באמצעות הדוא"ל לעובדי הנהלת החשבונות באותן חברות והנחו אותם להעביר סכומי כסף כדולים לחשבונות בנק זרים, וביניהם חשבונות של חברות סלובקיות שנרכשו על-ידי העורר והוקמו לבקשתו. בכל מעשי ההונאה המתוארים בעתירת ההסגרה, הצליחו החברות האוסטריות לעצור את מעשי המרמה או להשיב את כספן, למעט מקרה אחד שלגביו נטען כי הועבר סכום כולל של 54,343,000 יורו.

בעתירת ההסגרה מתואר כי העורר רכש בשנים 2017-2015 מאת חברת זרה, 17 חברות סלובקיות שהוקמו על-ידה לבקשתו. הוא עשה שימוש בשמותיהם של אנשי קש כמי שמנהלים את החברות הסלובקיות, וכן השתמש במסמכים נוטריונים מזויפים רבים על מנת לפתוח את אותן החברות. כך, נתפסו בביתו למעלה ממאה חותמות, ביניהן חותמות נוטריוניות ומכונה להטבעת חותמת אפוסטיל. מתברר כי חלק מהחברות הסלובקיות שהעורר רכש הן אלו שעמדו במרכז סיפור ההונאה, וכי נעשה שימוש בחשבונות הבנק שלהן על מנת לקבל את הכספים שהושגו במרמה. יודגש כי אין מחלוקת על כך שהעורר פתח את החברות הסלובקיות ואת חשבונות הבנק שלהן, והוא אף הודה בחקירתו כי עשה כן תוך ביצוע מעשי זיוף.

ערר זה מופנה נגד החלטה בדבר מעצר אדם עד לסיום ההליכים נגדו. אמנם עסקינן בהליכי הסגרה, אך ישנו דמיון להחלטה לעצור אדם עד לסיום ההליכים במשפט פלילי שכולו מתנהל באופן פנים-מדינתי. בשני סוגי ההליכים יש לבחון קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר. ברם, קיים שוני בין שני ההליכים. נפתח במישור הראייתי:

מהו הרף הראייתי הדרוש לצורך מעצר בהליכי הסגרה? אף כאן אמר בית המשפט העליון את דברו במספר הזדמנויות, תוך קביעה כי:

"בהליך המעצר לצרכי הסגרה, כמו גם בהליך ההסגרה עצמו, אין על בית המשפט להידרש לבחינת מהימנותן ומשקלן של הראיות והוא אף לא נדרש להעמיק בשאלת חפותו או אשמתו של המבקש, אלא עליו לבחון אם קיימות ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן ואשר יש בהן כדי להצדיק את בירור האישומים המיוחסים למבקש בפני ערכאה דיונית" [...] (בש"פ 8932/12 תיירי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 לחוות דעתי (24.12.2012) (להלן: ענייןתיירי)).

שוני זה בראיות לכאורה הנדרשות, מוסבר בשוני בין שני ההליכים. בעוד שבהליך הפלילי שמתנהל כולו במדינה, יש להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר; בהליך ההסגרה יש להחליט אם אדם בר-הסגרה. דהיינו, האם להעמיד אותו לדין במדינה הזרה, על-פי אמנת ההסגרה הרלוונטית. כדי שאדם יהיה בר-הסגרה, נקבע כי:

סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא  בר-הסגרה" [...]

הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנותו של סעיף זה קבעה לא אחת כי על מנת להכריז על מבוקש כבר הסגרה, יש להראות כי התשתית הראייתית בעניינו מקימה "אחיזה לאישום", קרי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו (ראו: עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 9). תפקידו של בית המשפט הוא לבחון האם חומר הראיות מצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש בגדרי ההליך הפלילי ואין הוא נדרש לברר את שאלת אשמתו של המבוקש או את מהימנותן ומשקלן של הראיות ובלבד שלא מדובר בראיות שהן חסרות ערך על פניהן (ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 49 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (02.04.2012).

נסכם ונאמר כי:

נראה שמצב הדברים האמור נגזר מהשוני המצוי בין שני ההליכים, והשלכת העניין על הדרישה הראייתית. מטרת הליך המשפט הפלילי היא לקבוע אם אשם הנאשם אם לאו. לעומת זאת, מטרת הליך ההסגרה היא לקבוע האם יתנהל משפט במדינה זרה. המבחן בראשון הוא ראיות "מעל לכל ספק סביר", בעוד המבחן באחרון עניינו "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בשני ההליכים על בית המשפט לבדוק ברמת "לכאורה", אך לא מעבר לכך, אם ראיות התביעה מבססות את הרף הנדרש בהליך העיקרי – יהא זה משפט פלילי או הליך הסגרה. בהתאמה, הן במשפט הפלילי והן בהליכי הסגרה בית המשפט הדן במעצר אינו מחליט בתיק העיקרי (עניין תיירי, פסקה 5 לחוות דעתי).

בית המשפט העליון קבע, כי אין לקבל אפוא את עמדת הסניגור כי אמנת ההסגרה האירופאית, שעליה מתבססת עתירת ההסגרה, קובעת רף ראייתי מחמיר יותר לעניין המעצר. הסעיף שעליו מתבססת טענה זו עוסק ברף הראייתי הנדרש לשם ביצוע ההסגרה עצמה, ולא בזה הנדרש לשם מעצר במסגרת הליך ההסגרה, וממילא הוא קובע רף ראייתי נמוך יותר מזה הנדרש במשפט הפלילי המתבצע בין כתלי המדינה – רף של "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל". ודוקו: להעמידו לדין ולא להרשיעו.

נפנה עתה לראיות המונחות בפנינו במקרה זה. הסניגור טוען כי בכל מקרה אין תשתית ראייתית מספקת לשם המשך מעצרו של העורר. קו טיעונו הוא כי בעוד יש ראיות למעשיו של העורר בהם הוא מודה ביחס לסלובקיה – פתיחת החברות, אין ראיות ביחס למעשי המרמה שבוצעה במסגרת ארגון הפשיעה באוסטריה.

כפי שיובהר מיד, בית המשפט העליון קבע כי אין לקבל טענה זו. הניסיון להפריד בין "שתי המדינות" בזווית בחינת הראיות לכאורה, אינו אלא מלאכותי. ניסיון לבנות חומה, או להציג את המעשים שבוצעו בשתי המדינות כמופרדים הרמטית, אינו תואם את התמונה הכוללת. צודקת באת כוח היועץ המשפטי, כי עולה לכאורה שהעורר הקים את התשתית אשר איפשרה את מעשי המרמה בכללותם.

העורר רכש 17 חברות סלובקיות ופתח עבורן חשבונות בנק תוך ביצוע מעשי זיוף רבים, באופן שיטתי. חברות אלו שימשו כ"כלי קיבול" לתזרים כספים רחב היקף בסדר גודל של עשרות מילוני יורו גנובים. העורר לא נתן כל הסבר סביר למעשי המרמה שליוו את הקמת החברות הסלובקיות ופתיחת חשבונות הבנק שלהן, שכאמור, קלטו את הכספים הגנובים. לכך יש להוסיף כי אמנם בשלב הראשון העורר שיתף פעולה עם החוקרים, אך בשלב מסוים הוא לא היה מוכן להשיב לשאלותיהם, על המשתמע מכך בתשתית הקיימת. הדבר מקשה על קבלת גרסתו של העורר כי אינו ידע דבר וחצי דבר על ארגון הפשיעה המתואר. אכן נכון שהעורר לא פעל לבד, אך זהו מהותו של ארגון, לרבות ארגון פשיעה. כך בוודאי בארגון פשיעה שפעל בקנה מידה רחב. הראיות מתעצמות הואיל ותפקידו של העורר בסיפור המעשה אינו שולי, אלא מרכזי. עולה לכאורה כי הוא זה שסלל את השביל. הכספים עברו בשביל זה, דרך התשתית שהוא עצמו הקים. בית משפט קמא הציג היטב את הראיות השונות, שלדעתי מצדיקות את המסקנה כי, לכאורה, מעורב העורר בארגון פשיעה באופן שעומד במבחן הראייתי הנדרש.

קיימת מסוכנות ברורה העולה מטיב הפעילות, אופייה והיקפה. באשר לחלופת המעצר, אכן יש לבחון אפשרות זו בזהירות המתבקשת. הרי העורר עומד לפני הליך שכמובן שתוצאותיו אינן יודעות מראש, ויתבהרו רק לאחר סיומו. הליך ההסגרה טומן בחובו מאפיינים ייחודיים לעניין הליך המעצר, כפי שנפסק:

          

מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט) גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו (בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.01.2009)).

באשר לנסיבות, הסניגור טען כי העורר נעדר הרשעות קודמות, הוא בן 61, מצבו הרפואי קשה, נשוי ואב לשלושה ילדים ומשפחתו מתגוררת בישראל. עוד הודגש כי החל משנת 2016 החלו בחקירה כנגדו והוא היה מודע לכך, אך לא ברח ולא שינה את מקום מגוריו. כן מפנה הסניגור לתסקיר אשר הציע לקיים מעצר בפיקוח אלקטרוני תוך הוצאת התקשורת האלקטרונית מביתו של העורר. כל אלה שיקולים רלוונטיים התומכים בעמדת הסניגוריה. מהם השיקולים מנגד?

כפי שצוין, החשש מהימלטות הוא שיקול חשוב בבקשה למעצר עד סיום הליכי הסגרה. נכון הוא כי המדינה, כצד לאמנת ההסגרה, מחויבת לה. אך הדבר אינו סותר כי

על שיקולי בית המשפט בישראל להיות עצמאיים. ברם, דווקא אחת מתכליות המעצר בדין הישראלי, היא למנוע מצב שבו לא ניתן להעמיד לדין את המשיב בבקשת ההסגרה משום שהתחמק מאימת הדין. לצד השיקול החשוב של הגנה על זכויות בעל הדין, ניצב השיקול של האינטרס הציבורי שכולל את האינטרס של חברי אמנת ההסגרה.

לכאורה, יש הצדקה להעמיד את העורר לדין בגין מעורבות בהשגה במרמה עשרות מיליוני יורו, או בניסיון לעשות כן. על רקע זה נכון לתת את הדעת בדבר ההשלכות על העורר אם יועמד לדין ויורשע במדינה האחרת והאפשרות כי ינקוט צעדים לשבש את ההליך ולהימלט מהדין. בנסיבות העניין אין בערובות הכספיות המשמעותיות שהעורר מוכן להפקיד, כדי להוות מענה לחשש האמור. בנוסף, אף אם הערבים שהוצעו נורמטיביים ומבינים את תפקידם, הצלחת החלופה של מעצר באיזוק אלקטרוני תלויה בראש ובראשונה במחויבות העצור למלא אחר תנאי המעצר לאורך זמן. בראיה זו, יצוין כי שירות המבחן התרשם מהמניפולטיביות של העורר וקשייו בהצבת גבולות פנימיים וחיצוניים. אף נכתב בתסקיר תחת הערכת הסיכון של העורר, כי עניין המהווה גורם מגביר סיכון הוא שרב הנסתר על הגלוי בכל הקשור להתנהגותו.

בית המשפט העליון קבע, כי בענייננו אין להסתפק בחשש להימלטות וההתרשמות של שירות המבחן, אלא מעשי העורר, שעניינם זיוף, שהוכחו לכאורה. ויש לדייק: מעשים אלה – העורר מודה בהם. בית המשפט המחוזי התייחס היטב לנתונים הרלוונטיים בהחלטתו. כתוצאה מהחיפוש בביתו ובמשרדו של העורר, הוצגו לו 179 חותמות שנמצאו, ומתברר שבחלקם הגדול נעשה שימוש לצורך זיוף מסמכים לפתיחת חשבונות הבנק בסלובקיה. העורר אף הודה בבדיית זהותם של אנשים שאינם קיימים, בשימוש רחב בחותמות מזויפות של עורכי דין, נוטריונית ואף אפוסטיל. אלה מצביעים לכאורה על מוטיבציה, נועזות וכשרון לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי להוציא את המרמה לפועל. האם אין חשש שאותה יכולת ואותו רצון לא יבואו לביטוי בדמות הפרת תנאי המעצר, גם באיזוק אלקטרוני? ודוקו: המבחן הוא חשש ולא הוכחה הנדרשת להרשעה בפלילים. עסקינן בהערכה כלפי העתיד. ההערכה השלילית בנדון נובעת ממעשי העורר.

הסניגור טען כי אין לקבוע כלל שבכל עבירת מרמה בהסגרה, התוצאה תהיה מעצר בעל הדין, ללא אפשרות שחרור. צודק הסניגור כי אין לקבוע כלל כזה, אך גם בוודאי אין לקבוע את הכלל ההפוך. המפגש בין הליך הסגרה ועבירות מרמה המלוות במעשי זיוף, מצביע לכיוון חשש מהימלטות. ודוקו: השיקולים רלוונטיים, אך יש לבחון את משקלם בהתאם לנסיבות. המקרה כאן חריג במחשבה ובמעשה ידיו, לכאורה, של העורר. מעשי המרמה נעשו באופן נשנה, שיטתי ובהיקף מרשים. אכן, באופן מובנה מעשה מרמה עשוי לתמוך במעצר בהליכי הסגרה. ואולם, אין להסתפק במבנה הכללי של הדברים, אלא יש להיכנס פנימה לפרטי המקרה. הבדיקה הפרטנית, כפי שפורטה לעיל, היא היוצרת את המשוכה, אותה העורר לא עבר בכדי שתינתן לו חלופת מעצר.

  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בנימין נתניהו, אביחי מנדלבליט והתנועה לאיכות השלטון

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הכריע בימים אלו בעתירת התנועה לאיכות השלטון נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בעניינו של השימוע המתקרב של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

היועץ המשפטי לממשלה שוקל להעמיד לדין את ראש הממשלה, בחשד לביצוע עבירות מתחום טוהר המידות, וזאת בכפוף לשימוע. כך הודיע היועץ המשפטי לממשלה ביום 28.2.2019. לאחר הבחירות לכנסת ה-21, שהתקיימו ביום 9.4.2019, העמיד היועץ המשפטי לממשלה את חומרי החקירה לרשות באי-כוחו של ראש הממשלה (עתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה להשהות את מסירת חומרי החקירה עד לאחר הבחירות, נדחתה בבג"ץ 1943/19 עמותת "חוזה חדש" נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.3.2019)). חומרי החקירה לא נאספו, ובמכתב מיום 15.4.2019 מסר בא-כוחו של ראש הממשלה, עו"ד נבות תל צור, כי טרם הוסדרה סוגיית שכר טרחת עורכי הדין, ולפיכך "אין בידנו ליטול על עצמנו את האחריות לניהול הליכי השימוע, על כל המשתמע מכך".

במכתב מיום 28.4.2019 השיב עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ד"ר גיל לימון, כי סוגיית שכר הטרחה "אינה עומדת לפתחנו"; אין בה כדי להצדיק עיכוב בהעברת חומרי החקירה, או להשפיע על מועד קיום השימוע. לפיכך נתבקש עו"ד תל צור לתאם – עד ליום 10.5.2019 – מועד לקיום השימוע, שייערך לא יאוחר מיום 10.7.2019. לצד זאת הובהר, כי ככל שיבחר ראש הממשלה שלא לקיים את הליך השימוע, יקבל היועץ המשפטי לממשלה החלטה סופית בעניינו על סמך הראיות שלפניו.
ביום 7.5.2019 הודיע עו"ד תל צור כי ראש הממשלה עומד על קיום השימוע. כמו כן ציין, כי פרק הזמן עד למועד שנקבע לקיום השימוע, אף במנותק משאלת שכר הטרחה – קצר, בשים להיקף העצום של חומרי החקירה; "נדרשים בהערכה זהירה ומחמירה כ- 9-6 חודשים נוספים של עבודה אינטנסיבית" (ההדגשה במקור). ביום 10.5.2019 השיב עו"ד לימון למכתבו של עו"ד תל צור, וציין כי "הנכם רשאים לבקש בקשות שונות בקשר להליך השימוע ולמועדו, והדברים יישקלו לגופם בשים לב למכלול הנסיבות, כפי שנעשה על ידי התביעה הכללית כדבר שבשגרה, בקשר לתיקים אחרים שמתקבלת בהם החלטה לזמן חשוד לשימוע". ברם, לא ניתן לאחוז את המקל משני קצותיו – מחד גיסא לבקש לדחות את מועד השימוע, ומאידך גיסא להימנע מאיסוף חומרי החקירה. למכתב צורפה מדיה מגנטית הכוללת את ליבת חומרי החקירה, וניתנה ארכה עד ליום 20.5.2019 לצורך תיאום מועד השימוע. ביום 12.5.2019 אישר עו"ד תל צור את קבלת המכתב ללא המדיה המגנטית, ומחה על הניסיון החד-צדדי להמציא למשרדו את חומרי החקירה, בטרם קיבל על עצמו אחריות להליך השימוע.
בסופו של דבר, ביום 14.5.2019, נאספה המדיה המגנטית הכוללת את ליבת חומרי החקירה על-ידי בא-כוחו של ראש הממשלה, עו"ד עמית חדד. ביום 20.5.2019 פנה עו"ד חדד ליועץ המשפטי לממשלה, בבקשה כי השימוע יתואם החל מיום 14.5.2020: "בשים לב להיקף החומר, ולפרקי הזמן הנדרשים לצורך הדפסת החומר, לימוד החומר, איתור החוסרים וגיבוש טיעונים לשימוע – אנו סבורים כי פרק הזמן שיידרש לנו כדי להיערך כראוי לשימוע עומד על 12 חודשים, זמן קצר יותר יפגע בהגנתו של ראש הממשלה". במכתב מפורט מיום 23.5.2019 השיב עו"ד לימון על מכתבו של עו"ד חדד. במכתבו עמד על תכליתו של הליך השימוע, וסקר בקצרה פסיקה רלבנטית של בית המשפט העליון. בתוך כך צוין עניינו של ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט, שהועמד לדין בפרשת 'הולילנד'. באותו עניין ניתנו 7 חודשי הערכות לקראת השימוע, הגם שמדובר היה בנסיבות יחודיות ומורכבות, "בתיק חקירה שהיקפו כמעט כפול מתיקי החקירה בהם עסקינן, ובשעה שהיה עסוק במקביל בניהול שני הליכים משפטיים אחרים". על רקע מכלול השיקולים והאינטרסים, בשים לב לכך שכתב החשדות הועבר לידי באי-כוחו של ראש הממשלה ביום 28.2.2019, ולנוכח העובדה שחומרי החקירה הועמדו לרשותם כבר ביום 10.4.2019 – החליט היועץ המשפטי לממשלה להעתר לבקשת הדחייה באופן חלקי, לדחות את מועד השימוע ב-3 חודשים נוספים, ולקיימו בימים 2.10.2019 ו-3.10.2019.
העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל, סבורה כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שפורטה במכתבו של עו"ד לימון מיום 22.5.2019 – בלתי-סבירה באופן קיצוני, ודינה – בטלות. לטענתה, התנהלותו של ראש הממשלה בעניין השימוע – בכלל זה אי-הסדרת סוגיית שכר טרחת עורכי-דינו; בקשותיו לדחיית מועד איסוף חומרי החקירה עד לאחר הבחירות לכנסת ה-21; והימנעותו מלאסוף את חומרי החקירה בהקדם האפשרי לאחר הבחירות – מעוררת ספק של ממש, האם עודנו עומד על זכותו לעריכת שימוע. לטענת העותרת, לו היה מדובר בחשוד 'מן השורה', סביר להניח שכבר היה ניצב בפני כתב אישום. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה, שברקע להתנהלותו של ראש הממשלה בעניין מועד השימוע, "מצויים ניסיונותיו וניסיונות מקורביו, לקדם חקיקה אשר תמנע את האפשרות להעמידו לדין" (סעיף 107 לעתירה). בהקשר זה צוינה הצעת החוק לתיקון חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – חסינות בפני דין פלילי), התשע"ט-2019, שהונחה על שולחן הכנסת ביום 20.5.2019. לטענת העותרת, יש רגליים לחשש כי לא רק לימוד חומר החקירה עומד בבסיס בקשותיו של ראש הממשלה לדחיית השימוע, אלא גם ניסיונות לקדם הליכי חקיקה שתכליתם למנוע את אפשרות העמדתו לדין.
בנסיבות אלו סבורה העותרת, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה לדחות את מועד השימוע ב-3 חודשים נוספים, תוך חריגה מסד הזמנים שנקבע לכך בחוק, פוגעת בעקרון השוויון בפני החוק, ופוגעת 'באופן אנוש' באמון הציבור ברשויות השלטון בכלל, ובמערכת אכיפת החוק בפרט. לפיכך ביקשה, כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה לקיים את השימוע בעניינו של ראש הממשלה לאלתר, ולא יאוחר מיום 10.7.2019. בד בבד הגישה העותרת בקשה למתן צו ביניים, המורה לכנסת "להימנע מכל דיון, הצבעה או אשרור של הצעת חוק לתיקון חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – חסינות בפני דין פלילי), התשע"ט-2019", עד לאחר קיום השימוע וקבלת החלטה סופית על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של ראש הממשלה.
בתגובתו המקדמית טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בעניין קביעת מועד השימוע – "סוגיה פרוצדוראלית שהיא בלב שיקול הדעת של גורמי התביעה ביחס לאופן ניהול הליכים פליליים". לטענת היועץ המשפטי לממשלה, מכתבו המפורט של עו"ד לימון מיום 22.5.2019 מדבר בעד עצמו, ומלמד כי ההחלטה על דחיית מועד השימוע ב-3 חודשים סבירה ביותר, "ומאזנת כיאות בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. בין שיקולים אלה נלקחו בחשבון היקף חומרי החקירה ומורכבות התיק, ומן הצד השני נשקלו האינטרסים הציבוריים של אכיפת החוק וייעול ההליכים" (סעיף 37 לתגובה המקדמית; ההדגשות במקור). אשר לחשש מפני קידום הליכי חקיקה שיפגעו במלאכת אכיפת החוק נטען, כי שיקול זה לא היה בשום אופן חלק ממערך השיקולים שנבחנו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ביחס למועד עריכת השימוע. ההחלטה להעתר, באופן חלקי, לבקשת הדחייה, נבעה אך ורק משיקולים של היקף חומרי החקירה, בשים לב לפרקי הזמן שניתנו במקרים אחרים בעבר. להשלמת התמונה ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי ביום 4.6.2019, לאחר הגשת העתירה, פנה אליו בא-כוחו של ראש הממשלה, עו"ד חדד, על רקע החלטת הכנסת ה-21 על התפזרותה, בבקשה לדחות את מועד השימוע למועד סביר לאחר קיום הבחירות לכנסת ה-22. ביום 6.6.2019 דחה היועץ המשפטי לממשלה את בקשתו של עו"ד חדד, וציין כי אין הצדקה בנסיבות העניין לשנות מן המועדים שנקבעו לקיום השימוע (כאמור, 2-3.10.2019). 
הכנסת הגישה את תגובתה לבקשה למתן צו ביניים, וטענה כי אחת דינה להידחות – הן לנוכח הריסון הרב שיש לנהוג ביחס להתערבות בהליכי חקיקה; הן בשל העובדה שהסעד הזמני המבוקש אינו אלא סעד עיקרי-חוקתי, העומד בפני עצמו, ואינו תלוי במועד עריכת השימוע; הן משיקולים מעשיים, לאור התפזרותה של הכנסת, והמגבלות הקיימות על קידום חקיקה פרטית בתקופת פגרת בחירות.
העתירה, בעיקרה, מבוססת על הטענה לפיה ישנו חשש כי הארכה שניתנה לראש הממשלה על מנת להערך לשימוע בעניינו, תנוצל לצורך קידום הליכי חקיקה שמטרתם למנוע את העמדתו לדין. בינתיים, לאחר הגשת העתירה, החליטה הכנסת ה-21 על התפזרותה, באופן המשליך מטבע הדברים על אפשרות קידומם של הליכי חקיקה כאלה ואחרים (כפי שציינו גם היועץ המשפטי לממשלה והכנסת בתגובותיהם). מכל מקום, לא על כך נשליך יהבנו; דין העתירה להידחות על הסף, ללא קשר להתפזרותה של הכנסת ה-21, וזאת – בהעדר עילה להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.
סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מאפשר לחשוד להציג את טענותיו לפני רשות התביעה, במסגרת הליך שימוע, בטרם תתקבל החלטה אם להגיש נגדו כתב אישום (בג"ץ 6152/18 גרוסמן נ' משרד האוצר, פסקה 4 (12.11.2018)). עקרונות, כללים והנחיות לעניין תכליתו של הליך השימוע ויישומו בפועל, נקבעו במסגרת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.3001 (51.015) – "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)". בניגוד לנטען בעתירה, הוראת סעיף 60א, כמו גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אינן מגדירות סד זמנים לקיום השימוע, ככל שמוחלט לקיימו בעל-פה.
במכתבו מיום 22.5.2019, פירט עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד לימון, את השיקולים הרלבנטיים שעמדו בבסיס החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה להעתר באופן חלקי לבקשת הדחייה – תכליתו של הליך השימוע (שאינו מהווה תחליף למשפט); היקף חומרי החקירה ומורכבות התיק; והאינטרס הציבורי שבאכיפת החוק וייעול ההליכים. לאחר ששקל ואיזן, בא היועץ המשפטי לממשלה לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר למבוקש באופן חלקי, ולדחות את מועד השימוע ב-3 חודשים. כפי שהדגיש היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו המקדמית, החלטתו-זו מיוסדת על טענות בא-כוחו של ראש הממשלה באשר להיקף חומרי החקירה, ועליהן בלבד. שאלת קידומו של הליך חקיקה כזה או אחר, שאינה ממין העניין, לא היתה בשום אופן חלק ממארג השיקולים. הנה כי כן, משנשקלו כלל השיקולים הרלבנטיים, ובהעדר עילה מבוררת לעשות כן – אין הצדקה להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה או לשנותה וכך קבע בג"ץ.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

משחק מכור ? דעה נעולה ? בית המשפט לא יפסול עצמו מלדון

משחק מכור ? דעה נעולה ? בית המשפט לא יפסול עצמו מלדון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ע' כהן) מיום 24.11.2018 בפש"ר 16673-04-16 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המערער מתנהל הליך פשיטת רגל ולבקשתו ניתן ביום 10.4.2016 צו לכינוס נכסיו. לאחר מתן צו הכינוס התקיימו הליכים שונים הנוגעים למימוש נכס מקרקעין בעומר שלמערער יש זכויות בו והוא מתגורר בו (להלן: הנכס), וניתנו החלטות שיפוטיות שונות בהקשר זה. ביום 2.11.2018 דחה בית המשפט את בקשת המערער לעכב את מימוש הנכס ואת המתווה להפטר שהציע המערער שאינו כולל את מכירתו. בסמוך לאחר מכן הגיש המערער בקשה לפסילת המותב בשל שורה של טעמים ובהם, בין היתר, הטענה כי אחיו של המותב משמש כמנהל מיוחד מטעם כונס הנכסים הרשמי והוא אף מקיים קשרים עסקיים וחבריים עם הנאמן בהליך בעניינו של המערער (המשיב 1 בערעור דנן). עוד נטען כי אחיו של המותב הוא תושב עומר וגר בשכנות למערער, והוא חבר אישי של היועץ המשפטי של המועצה המקומית עומר, שלו אינטרס במכירת הנכס. עוד טען המערער כי דעתו של בית המשפט "נעולה" וכי מדובר ב"משחק מכור".

ביום 24.11.2018 דחה, כאמור, בית המשפט את הבקשה. בפתח הדברים עמד בית המשפט על כך שמדובר בתיק המתנהל מאז שנת 2016, וכי ההליכים בעניין מימוש הנכס נמשכים מאז חודש דצמבר אותה שנה, תוך שבית המשפט אפשר למערער תקופה של שמונה חודשים על מנת לבצע מכר עצמי של הנכס. כמו כן הוטעם, כי טענות המערער עומדות בסתירה לכך שבמשך תקופה ארוכה בית המשפט לא אפשר את מימוש הנכס. עוד הודגש, כי במשך כל התקופה שבה נמנע בית המשפט מלהורות על מימוש הנכס לא העלה המערער כל טענה הנוגעת לניגוד עניינים של המותב או לאינטרסים כלשהם שיש לו או לאחיו במימוש הנכס, וכי הטענות בעניין זה הועלו רק לאחר ההחלטה מיום 2.11.2018. בית המשפט הוסיף כי ההחלטה הנ"ל נומקה בהרחבה ויישמה את הוראות הדין בצורה מאוזנת. הודגש כי ככל שסבר המערער כי נפלה טעות בהחלטה האמורה, הדרך פתוחה בפניו לפנות להליכי ההשגה המתאימים חלף נקיטת הליכי פסלות. באשר לטענות הנוגעות לאחיו של המותב, קבע בית המשפט כי הגם שאחיו משמש, בין היתר, כבעל תפקיד מטעם כונס הנכסים הרשמי במחוז באר שבע, אין לו כל קשר לתיקים המתנהלים בפני המותב ואין לו כל השפעה על החלטותיו בהליך מושא הערעור דנן או בהליכים אחרים. עוד הוסיף בית המשפט כי אין בינו ובין המשיב 1 קשר כלשהו, מלבד הופעותיו בפניו כבעל תפקיד וכי טענות המערער בהקשר זה נטענו ללא כל ביסוס. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי המערער אינו מפרט מתי נודעו לו העובדות המפורטות בבקשת הפסלות, וכי מרבית טענות המערער ובפרט אלה המתמקדות בדיון שהתקיים ביום 12.2.2018, היו ידועות לו בעבר, והגשת בקשת הפסלות בעת הנוכחית מלמדת שאין לה בסיס. עוד נקבע כי ככל שסבר המערער כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את מהלכו היה עליו להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול במועד המתאים לכך. בית המשפט הדגיש כי הוא איננו זוכר את מהלך כל הדיון שהתקיים, "אך הדברים שהחייב [המערער] מייחס לי, כפי שניסח אותם בבקשה, לא נאמרו על ידי ואינני נוהג להתנסח כפי הנטען". בהמשך הדברים התייחס בית המשפט באופן פרטני לכל אחת מן הטענות שהועלו על ידי המערער ודחה אותן. באשר לטענה בדבר קשרים בין המשיב 1 ובין אחיו של המותב צוין כי למיטב ידיעתו של בית המשפט אחיו אינו חבר אישי של המשיב 1, ומכל מקום גם אם היה הדבר נכון אין בכך כדי להשפיע בדרך כלשהי על שיקול דעתו של המותב. לכך הוסף כי מבקשת הפסלות הסתבר למותב כי המשיב 1 שוכר שירותי משרד במשרדו של אחיו של המותב, עובדה שלא הייתה ידועה לו קודם לכן, ואף בה אין כדי להקים עילה לפסילת המותב. הוא הדין באשר לטענה כי אחיו של המותב מתגורר באותו רחוב בו מתגורר המערער ובאשר לטענות נוספות הנוגעות לאחיו של המותב. הודגש כי המערער אינו מפרט את מהות האינטרס או העניין האישי הממשי של אחי המותב בתוצאת ההליך מושא הערעור דנן, וכי טענותיו בעניין זה נטענו בעלמא וללא כל ביסוס עובדתי. בית המשפט הוסיף כי מתשובת המשיב 1 לבקשת הפסילה עולה כי לאחיו של המותב אין כל אינטרס כלכלי במימוש הנכס, וכי גם למיטב ידיעתו של המותב אין לאחיו כל אינטרס כאמור. עוד עמד בית המשפט על כך שההחלטות השונות בהליך מעידות אף הן שאין שום בסיס לבקשת המערער, וכי פעמים רבות בקשותיו נענו על ידי בית המשפט, לרבות בעניין מימוש הנכס. על יסוד כל האמור דחה בית המשפט את הבקשה וחייב את המערער בהוצאות בסכום של 2,500 ש"ח לטובת כל אחד מן המשיבים.

מכאן הערעור בו שב המערער על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא. המערער מציין את הקשרים הנטענים על ידו בין אחיו של המותב ובין המשיב 1. לטענתו, אחיו של המותב הוא שותף עסקי של המשיב 1 וחברו האישי. כמו כן הוא מציין כי המשיב 1 "יושב ומשתמש" בחדר במשרד אחיו של המותב. עוד נטען כי אחיו של המותב מתגורר בסמיכות למערער, והוא חבר אישי של היועץ המשפטי של המועצה המקומית עומר, שלו יש אינטרס מובהק במכירת הנכס, וכי גם לאחיו של המותב יש אינטרס אישי במכירת הנכס. המערער מסביר את השיהוי בהעלאת טענותיו בכך שבא כוחו הנוכחי החל לייצגו בחודש אוקטובר 2018, וכי רק לאחר שהחל ללמוד את התיק נודעו לו העובדות המפורטות בערעור. המערער מוסיף וטוען כי פרוטוקול הדיון מיום 12.2.2018 אינו משקף את שנאמר במהלכו ומעיד כי "המשחק מכור". כמו כן נטען, כי טרם מינויו לשופט עבד המותב ביחד עם אביו ואחיו באותו המשרד שבו עובד המשיב 1, וכי החלטות המותב – חלקן משנת 2017 – מעידות על "האהדה הרבה" של המותב למשיב 1. לבסוף, מבקש המערער לקיים בערעור דיון במעמד הצדדים ככל שלא יתקבלו טענותיו בכתב.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בערעור על נספחיו, בא בית המשפט לידי מסקנה כי דינו להידחות. את עיקר טענותיו ממקד המערער במערכת היחסים בין אחיו של המותב ובין המשיב 1. חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע בסעיף 77א(א1)(2) כי שופט לא ישב בדין מקום שבו "יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו" (ההדגשה הוספה). כפי שנפסק מבחן הקרבה הממשית הוא מבחן נסיבתי ויש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק אם נוכח התשתית העובדתית הרלוונטית שהונחה בפני בית המשפט קיים חשש למשוא פנים (ע"א 926/18 פרץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 3 (1.3.2018)). במקרה דנן איני סבורה כי עלה בידי המערער להוכיח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב כלפיו. כאמור בהחלטת בית המשפט קמא, גם אם קיימת היכרות בין אחיו של המותב ובין המשיב 1, אין די בכך כדי להביא לפסילת המותב.

טענות המערער בדבר קיומם של קשרים כאלה ואחרים בין המותב עצמו ובין המשיב 1 נטענו באורח כללי, מבלי לבססן בראיות מספיקות ובעיקר מבלי לציין כיצד יש בהן כדי להקים עילה לפסילת המותב, והוא הדין באשר לקשרים הנטענים בין המערער ובין היועץ המשפטי של המועצה המקומית עומר. לכך יש להוסיף, כפי שנפסק, כי טענות המערער הועלו בשיהוי ניכר והן מופנות להתנהלות המותב בדיון שהתקיים בחודש פברואר 2018 ולהחלטות שחלקן ניתנו עוד בשנת 2017 (ראו ע"א 4844/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (5.7.2018)). מכל מקום, טענות המערער המופנות להחלטות דיוניות אין בהן כדי להקים עילה לפסילת המותב, והדרך לבררן היא במסלולי ההשגה הקבועים לכך בדין (שם). אשר לטענות הנוגעות לפרוטוקול הדיון, בצדק קבע בית המשפט קמא כי היה על המערער להגיש בקשה לתיקונו, חלף נקיטת הליכי פסלות.

לבסוף ומן הטעמים שפורטו לעיל, בית המשפט העליון לא סבר כי הערעור דנן מצדיק קיומו של דיון במעמד הצדדים (ראו לעניין זה תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) ועל כן, לא ראה להיעתר לבקשה שהעלה המערער בהקשר זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הנכה שירש נכס ישלם את מלוא חוב הארנונה

הנכה שירש נכס ישלם את מלוא חוב הארנונה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט? - ערוץ 7

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 8.4.2018 בע"א 1433-02-17 ובע"א 46772-04-17, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ש' גלר) מיום 15.12.2016 בת"א 15191-02-11.

המשיבה, עיריית תל אביב הגישה תביעה לבית משפט השלום לתשלום חוב ארנונה וחיובים עירוניים נוספים בעניין נכס שברחוב בן יהודה בתל אביב (להלן: הנכס), נגד הנתבעים שלהלן: הנתבעת 1 - חברה פרטית שדווחה כמחזיקה בנכס למשך תקופה מסוימת (להלן: החברה); הנתבע 2 - אביו המנוח של המבקש, אשר נפטר במהלך ניהול ההליך, הרשום ברשם החברות כבעלים של 100% ממניות החברה (להלן: המנוח); הנתבע 3 – המבקש, אשר היה רשום כמחזיק בנכס למשך תקופה מסוימת.

בפסק דין מפורט ומנומק מיום 15.12.2016 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה נגד החברה ונגד המבקש. נגד המנוח (עזבונו) לא ניתן פסק דין, הואיל ונקבע כי משהוא נפטר והמשיבה לא ביקשה לתקן את התביעה, אין מקום ליתן פסק דין המכריע בעניינו. לגבי המבקש, נקבע בין היתר כי יש להטיל עליו אחריות אישית מכוח היותו מחזיק ישיר בנכס בתקופה מסוימת, וכי יש לדחות את טענותיו כי הוא זכאי להנחה בתשלום דמי הארנונה בשל היותו מוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי בדרגת נכות של אי כושר עבודה מקסימלי, הואיל והוא לא הגיש תחשיב נגדי לחישובי המשיבה, אלא הציג טיעון כללי בלבד לגבי ההנחה לה הוא לכאורה זכאי.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בכל הנוגע לחיובו האישי (ע"א 1443-02-17). המשיבה הגישה ערעור שכנגד בכל הנוגע לאי חיוב המנוח בתשלום דמי ארנונה במהלך תקופה מסוימת (ע"א 46772-04-17). בהחלטה מיום 3.4.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מדובר בערעור שכנגד, ולכן ערעור המשיבה יידון כערעור רגיל, כאשר המועד להגשתו הוארך עד להגשתו בפועל.

בפסק דין מיום 8.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים האמורים. לגבי ערעורו של המבקש, נקבע בין היתר כי פסק דינו של בית משפט השלום מתבסס על ממצאים עובדתיים, ועל התרשמות ישירה מעדים, ולכן, הואיל והמקרה דנן אינו נופל לאותם המקרים החריגים, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים אלו.

על פסק דין זה הגיש המבקש את הבקשה לרשות ערעור שלפנינו, בה בין היתר טוען המבקש נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. כן הודגש כי שגה בית משפט קמא בעת שדחה את טענות המבקש בעניין ההנחה בתשלום דמי הארנונה, הואיל ולשיטתו, הוא ציין בהליך בבית משפט קמא כי מגיעה לו את אותה ההנחה לה זכאי היה המנוח, כאשר גובה ההנחה היחידה לנכסים שאינם משמשים למגורים היא 2/3.

לאחר העיון בבקשה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של הבקשה נטוע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקש למשיבה, והיא אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית, חרף ניסיון המבקש לטעון לכך. פסק דינו של בית משפט השלום מפורט, מנומק ומבסס היטב את קביעותיו כי המבקש החזיק בנכס באופן ישיר בתקופה הנטענת, וכי אין לקבל את טענות המבקש לגבי ההנחה בתשלום דמי הארנונה, לאור זאת שהמבקש לא טרח להוכיח את זכאותו להנחה, אלא הסתפק בטיעון כללי. הואיל וכלל טענות המבקש, לרבות טענותיו בעניין זכאותו הלכאורית להנחה בתשלום דמי הארנונה, הינן טענות המופנות נגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, צדק בית המשפט המחוזי בעת שקבע בפסק דינו כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלו. על כן, טענת המבקש כי בתי משפט קמא התעלמו מהחובה לדון בהנחה המגיעה לו, הינה טענת סרק.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.